תרגום – מתוך הרצאה של אקהרט טול
מודעות חסרת צורה – שלב "התמימות" הראשון:
התינוק מגיע לעולם ללא שפה, ללא אמונות. חי כאן ועכשיו, נוכח ללא שיפוטיות. הוא עדיין נטול אישיות ועל כן נטול צורה ותבניות.
מודעות חסרת צורה – שלב "התמימות" השני:
האדם עבר במהלך חייו דרך שלב בו בנה אישיות בעלת תבניות ואילו בהגיעו לשלב "התמימות" השני הוא נפרד מהאישיות והאגו וחוזר לחיות מתוך ההוויה הגבוהה עמה הגיע לעולם. הוא חי ברגע הזה, ללא שיפוטיות, ללא תבניות מצרות ומגבילות, ללא אמונות ודעות. כאשר האדם מוצא את "התמימות" בפעם השנייה התובנות שלו עמוקות יותר ובעלות משמעות רבה יותר מאשר אלו איתן הגיע לעולם. המשמעות של הסיבוב שאנו עושים מנקודת ההתחלה והחזרה אליה הוא בעל משמעות גדולה משום שהתהליך של ליטוש היהלום דרכו אנו עוברים נושא אותנו לנקודת ההתחלה עם תובנות ועומק שהם תולדה של התהליך.
זה שיש לו משהו והוא נפרד ממנו ופונה לדרך אחרת, בחוזרו שנית אל המקור, חוזר הוא אחרי מסע בו מגלה את עצמו ממקום עמוק, חסר צורה וגבולות – המקום של הלב – משכנה של הנשמה הגבוהה.
מעבר ממודעות בתבניות למודעות חסרת תבניות מתרחש כאשר אנו מוותרים על הצורך שלנו לתייג. כאשר אני רואה את האדם שמולי לא מתוך תיוג דואלי של טוב או רע אלא נפתחת בי היכולת הנסתרת לראות את הטוב הבסיסי שנמצא מעבר לביטויים התנהגותיים של טוב ורע. הטוב הבסיסי שהוא המהות של כל אדם
בתוכנו קיים משהו עמוק יותר מהמבנה המנטאלי, רגשי שאנו מבטאים על פני השטח.
כאשר אנו מצליחים לראות את הטוב של ההוויה אשר מעבר לביטויי היומיום, יכולים אנו להפסיק לחשוב מחשבות שליליות על האחר ועל עצמנו ובמקום זה לברך את האדם על הטוב העמוק שבמהותו.
זהו הרגע בו אנו נכנסים להיכלות הקדושים העמוקים והטהורים של המודעות השקטה, המלאה, המחוברת לידע ולאינטליגנציית הבריאה.
כאשר אנו מסתכלים על הדברים מתוך הוויה נטולת מחשבות אנו בעצם מצליחים להימנע מהתבניות שקשורות למחשבות. כאשר אין מחשבות אנו נכנסים לתוך המצב השקט. במצב השקט מתבונן האדם על מה שסביבו בעניין אמיתי מתוך נוכחות ברגע הזה.
כלומר המודעות שעבדה עם מחשבות מקדימות ותבניתיות נמצאת כרגע במצב של OFF ולכן מתאפשרת חוויה של ערנות מלאה לקיים ברגע זה ללא שום תיוג. זהו מצב שקט ונטול תבניות. דווקא בשקט הזה מתעוררים כל החושים למצב של ערנות שיא.
כשנמצאים בחדר במצב של ערנות מלאה ונוכחות בכאן ועכשיו, מתעוררים כל החושים, בעוד שקודם הם התמקדו במחשבות שעברו במוח ולכן נמנעה מהם האפשרות לחוות באופן מלא את שהתרחש סביבם באמת. כשאנו עסוקים במחשבות אנו מפספסים את החיים ואת חוויות הרגע הזה.
המצב הער הזה מחבר אותנו באופן מידי לזרימת כוח החיים שבתוכנו ולאינטליגנציית הבריאה הפותחת בפנינו את השערים לחיים מעוררי השראה. משהו, שהוא מעבר לתנאים המוגבלים של המיינד, מתעורר ופועל דרכי.
אנו נכנסים בשערי תודעה עמוקה שמשתמשת במיינד ככלי אך שואבת את השראתה ואת הידע שלה מכוחות החיים האינסופיים שסובבים אותנו באופן קבוע.
כאשר אנו מתבוננים סביבנו באנשים הנמצאים מאחורי ווילון המחשבות שלהם אנו רואים אנשים חסרי חיים. הם אינם רואים אותי. הם רואים את המחשבה השלילית שהם רואים בי.
גורדייב: "לאנשים יש אישיות ומהות. לרב האנשים יש יותר אישיות ממהות. יש מעטים שהמהות שלהם רבה מהאישיות שלהם."
כל אחד מאיתנו מורכב משני סוגים של זהות:
- הזהות התבניתית – האישיות – האדם עם שמו, חינוכו, עברו, מקצועו – מי אני ברמה התבניתית? כאשר אנו פועלים מתוך הזהות התבניתית חשוב לנו מאוד איך העולם רואה אותנו משום שמקומי בעולם נקבע על פי האופן שהאחרים, בעולם החיצוני, רואים אותי. מקומי בעולם תלוי בנקודת מבטו של האחר. כשאני מתפקדת בתוך הזהות התבניתית חשוב לי להציג לעולם את האני האישיותי שלי.
כל מה שאני מזדהה אתו כחלק ממני הופך להיות חלק מהתבנית המחשבתית שלי ומהאגו שלי. האגו שלי הולך ומתחזק בתוך התבניות ולכן גם באופן טבעי עושה הכל כדי לשמור על התבנית שילדה אותו. הוא שומר ואף מחזק את התבניות. - הזהות העמוקה של המהות שנמצאת מתחת לזהות האישיותית הנמצאת על פני השטח. זהו מרחב רוחני שבו מי שאני באישיות התבניתית נשאר אבל הוא לא זה שמכתיב מי אני באמת.
הנוכחות בהווה שאין לו תבניות מאפשרת למהות הרחבה להיות במקום שאינו תלוי במראה, מקצוע, ידיעה – אינו תלוי ביכולות או בהישגים.
המקום העמוק אינו עוסק בהשוואות עם אחרים כדי למצוא מי אני. זהו מצב של חופש מידיעת עצמי רק דרך אחרים. זהו חופש מהסבל שכרוך בכך.
זהו מצב בו אני יכולה לבטא את עצמי יותר משום שאין בי פחד איך זה יראה בעיני האחרים. אין בי פחד אם הם יחשבו שזה טוב או רע. אני מוצאת שלווה ושלום פנימיים שמאפשרים לי לבטא את עצמי במלואי.
אין לי יותר צורך להיות צודקת.
אין לי צורך להראות שהאחר טועה.
אין לי צורך לדעת יותר טוב מהאחר.
אני יכולה להקשיב באמת לאחר.
אני יכולה לאהוב את עצמי באמת ואז גם את האחר.
אין לי צורך להקטין את האחר כדי לגדול.
אני גדלה ומתרחבת מתוך כוחות החיים הזורמים לתוכי מתוך אנרגיית המקור.
אנשים שמוגבלים פיזית יכולים בקלות רבה יותר להפסיק להזדהות עם הזהות החומרית המוגבלת משום שהם מכורח המציאות מפסיקים להזדהות עם התבניות הגופניות שלהם. חוסר ההזדהות עם המישור הפיזי יכול להוות פתח למציאת הזהות של ההוויה.
גם במצבים של טרגדיה יכולים החיים לקחת לנו באופן דרסטי את הזהות שהייתה קיימת עד כה. התבניות המוכרות נשברו ואם לא נתכווץ לתוך הפחד נוכל למצוא את המהות שהייתה שם תמיד, מסתתרת מתחת לאישיות. הטרגדיה מסירה בבת אחת את הווילון שהסתיר לנו את האמת הפנימית.
גם כשקורה תהליך מסוג זה עדיין יש לי זהות תבניתית אולם היא לא תמשיך להעניק לי את משמעות קיומי. משהו אחר עולה. עולה הוויה נטולת צורה שלא קשורה לעבר ולעתיד. התגלות ההוויה מעבר למסך האישיות זהו מצב של חסד המתחבא מאחורי כל מצב של קושי, טרגדיה או אסון.
כשההוויה עולה בצורה משמעותית, האגו לא יכול לשרוד!
מבחינת האגו, אובדן הזהות האישיותית, תבניתית כמוהו כמוות. הפחד שלנו מן המוות הזה נובע מהעובדה שאנו מייחסים למוות את סופנו. עלינו להתיידד עם המוות ולהבין שהוא רק שלב של מטמורפוזה, של שינוי. כשאנו נולדים הנשמה חווה את מותה לטובת הזהות התבניתית. כאשר אנו מתים בעולם החומר, הגוף חווה את מותו לטובת הנשמה.
אם נתיידד עם מושג המוות עוד בעודנו בחיינו החומריים נוכל לאפשר לנשמה לחזור ולהיות דומיננטית גם ללא צורך באובדן הגוף החומרי ואז כשנאבד את הגוף החומרי לא באמת יהיה זה לטובת המוות כפי שהוא נתפס על ידינו היום. אנו נמצא בתוכנו את תודעת כוח החיים אשר שוכנת בהווייתנו ונבין שהיא מעבר למוות, שהיא נצחית. האנרגיה ממנה נוצרנו אינה יכולה לגווע לעולם. אנרגיה לא נעלמת, היא יכולה להשתנות ולהיווצר מחדש – חוק שימור האנרגיה.
האנושות היום סובלת ממחלה מנטאלית קולקטיבית אשר גורמת לבני האדם להביא על עצמם את סבל הקיום. אגו נלחם באגו ומיליוני בני אדם נספים על הבסיס הזה.
השליחות שלנו היום היא לאפשר להוויה שלנו להתרחב באופן שיגרום גם לבני האדם שסביבנו להתרחב. ככל שנרבה להיפרד משליטת האגו ואחיזתו על חיינו כך נחווה חיים של חופש ושלום פנימי וחיצוני.
כוח החיים
ביקום קיים כוח חיים אחד שחי דרך התצורות השונות: בני אדם, בעלי חיים, צמחים, אדמה, מים, דוממים וכדומה. החיים אינם שלי אלא אני ביטוי של אותו כוח חיים לכן אין אני יכולה לאבד את החיים רק את הצורה דרכה אני חווה כרגע את החיים.
אי אפשר לאבד את החיים משום שאין לי חיים. אני החיים!
אני ביטוי של כוח החיים האחד שחווה את עצמו דרך צורתי הנוכחית באופן זמני.
אורה של התודעה הוא המקור של כוח החיים. המקור הזה אינו גלוי לעיננו. המקום הגלוי, הנראה לעין, הוא עולמנו החומרי המגשים את התודעה הבלתי נראית דרך צורה.
התודעה הזו היא התודעה המאוחדת הבלתי נראית שמאחדת את כולנו.
אם תרצו ניתן להמשיל אותנו לטיפות מים. כל אחד מאתנו הינו טיפה בעלת צורה המכילה בתוכה את תודעת קיומה. כל עוד אני באוויר, אני בעלת צורה נפרדת מהטיפות שסביבי אולם כשאגיע למקווה המים הגדול בו אתאחד עם שאר הטיפות, תעלם צורתי ותתאחד להוויה אחת שלימה שמהותה מהות של חיים. כל טיפה כזו מכילה בתוכה יעוד ספציפי שיבוא לידי ביטויו המלא דווקא ברגע ההתאחדות עם שאר הטיפות משום שזהו הרגע בו נהפוך לגוף אחד גדול ומתפקד הבנוי מטיפות מים רבות. ממש כמו תאי הגוף. לכל תא תפקיד משלו שישמר בצורה המדויקת ביותר דווקא כאשר יתפקד במרחב השלם של הגוף.
כך גם התודעה בנויה ממספר אינסופי של אינטליגנציות הקיימות ביקום והופכת ביחד לאוקינוס של אנרגיה המהווה את כוח החיים הפועם במרחבי הבריאה כולה.
תודעת החיים נוהגת להתגלות דרך צורות. אף אחת מהצורות הללו אינה מתקיימת לעד. הטבע של הצורות הוא להתגלות, לצמוח, לקמול ולהעלם חזרה להוויה של כוח החיים בהתגלמותו הבלתי נראית.
הזהות האגואית היא צורה. צורה מחשבתית דרכה אנו מזהים את עצמנו בעולם.
אחת מהתבניות הראשיות של עולם הצורות היא התבנית השמית שלנו. השם הוא כמו סל (כלי) שמכיל בתוכו כל מה שאני חושבת שמסתתר מאחורי השם שלי.
אני מזדהה עם השם ככלי שמאכלס את כל הצורות והתבניות שרכשתי לי במהלך השנים. השם הוא תבנית מחשבתית, אשלייתית שנותנת לי את הבסיס לחיי. אם תבנית אישיותי היא אשלייתית כך יהיו גם חיי.
ללא הסל הייתי נטולת שם ואז מי אני?
אם אוותר על שמי, לא אדע מי אני. זה יכול לעורר בי פחד עמוק. אם אסכים לא לדעת מי אני ואמצא בי את היכולת לחיות עם זה בנוחות, אמצא שלווה.
בואו נניח שאין לי שם ולכן אין לי את כל אותו אוסף דברים שהיו לי בסל. מי אני עכשיו?
לא יודעת! אם אדע אאסוף שוב דברים לסל והכל יתחיל מחדש. אם אסכים לא לדעת אגע במהות שהיא הוויה פשוטה של נוכחות בהווה = מודעות = תודעה שנמצאת ברגע הזה ממש. זה מה שאני באמת!
המצב של אי הידיעה מכוון לא רק לאי הידיעה מי אני אלא גם להסכמה לא לדעת תשובות לשאלות ולאי הידיעה מה נכון לאחר.
ביוון הקדומה שאמרו לסוקרטס שהוא החכם באדם הוא ענה: "אני האדם הכי חכם כי אני היחיד שיודע שאינני יודע דבר". הלימוד של סוקרטס הגיע ממצב של אי ידיעה. ממצב של נוכחות בהווה ולא של ידיעה מוקדמת.
בואו נסכים לוותר על דעות שיש לנו על עצמנו. במקום לשאול מי אני ולהמציא תשובות מושכלות, פשוט נוותר מראש על הצורך בהגדרה.
אני נוכחות, אני תודעה, אבל אני לא הדבר הזה שהעולם מנסה להגדיר אותי דרכו.
אנו רוקדים את ריקוד החיים הנע בין עולם הצורות לבין החיים במהות.
כאשר נמצא האדם בתודעת ההוויה שוהה הוא באזור השקט של אי הידיעה. באזור השקט נפתח שער קסום אשר מאפשר לנו להתחבר לכוח החיים הבורא המחבר אותנו לאינטליגנציית המקור שבמצב זה מתגשמת דרכנו. אינטליגנציית המקור תבוא לידיי ביטוי
כ Wisdom רק במצב של חיבור לתודעת הבריאה.
אינטליגנציה ללא Wisdom יכולה להוביל לאסונות כפי שרואים בפוליטיקה העולמית. פוליטיקאים ללא Wisdom מחליטים מתוך עולם הצורות, עולם הדעות, עולם האגו.
כשחוזרים לאי הידיעה חוזרים לתמימות.
אני מתבוננת בעץ ויודעת שלעץ הזה יש יותר ממה שאני יכולה לראות.
כשמסתכלים על דברים כשכל החושים פתוחים מבינים שמה שאנו רואים זה רק את פני השטח. זהו רק הקונספט. לעולם יש עומק שהחושים שלנו לא יכולים לתפוס. את העומק הזה אפשר להתחיל לחוש כאשר איננו כופים קונספט על התפיסה שלנו את הדברים.
אני יודעת שזה עץ אבל אני מתבוננת עליו בפשטות, ללא הגדרות מקדימות וחווה את הווייתו. חווה את החיים הבלתי נראים שפועמים בעץ. אין צורך לפתור את המסתורין. מותר למסתורין להיות בלתי פתור ואז פתאום העץ, הטבע שלו, התודעה שלו, הם אני.
המקום העמוק הזה בו אני חשה אחדות עם כל הכוחות שפועמים בעולם הוא השער דרכו עולה האהבה הקדושה.
האהבה היא ההבנה שיש משהו באחר שהוא אחד איתי. אותה התודעה שנמצאת בך, נמצאת גם בי. אותה פעימה של כוח החיים שפועמת בך, פועמת גם בי.
כדי לזהות את זה עלי להיכנס לתודעת ההוויה שלי. זהו הרגע בו הופך האדם לאוהב יותר, חומל יותר. זהו הרגע בו הוא מבין שאין באמת אחר. האחר הוא לא באמת אחר זה רק האשליה שיצר האגו שאוהב לייצר נפרדות דרך ביקורתיות תמידית על האחר.
האגו אוהב לעשות את האחר, אחר יותר כי אז גדלה תחושת האני שלו.
לצד ההוויה נעלמת הנפרדות וצומחת האחדות. לשם צועדת האנושות היום, למצב בו יותמר האגו להוויית תודעת השכינה.