אני המים

בשנים האחרונות אני מתבוננת, מדמיינת
וחווה את הזרימה במורד הנהר.
כבר מזמן הבנתי שלחתור כנגד הזרם,
זה מאמץ עצום וחסר סיכוי.
כל ניסיון להישאר באותו המקום הופך די מהר לנואש,
מייגע ובלתי אפשרי.
הדרך היחידה היא להסכים להרפות מהשליטה
ופשוט להסכים לזרום במורד הנחל.
עד היום ציירתי בדמיוני את עצמי כדמות
אנושית, צפה על פני המים.

מרפה אבל ערה.
ערה לסלעים, ערה לשיח הפטל בגדות הנחל.
ערה ומנווטת כדי למנוע התנגשות או עצירה.

היום פתאום הבנתי שאני לא האישה הצפה
על פני המים ומנווטת את דרכה.

אני המים!

אני המים הזורמים בטבעיות, בעוצמה, ללא מאמץ.
בהגיעם לסלע, עוקפים הם אותו ברכות,
מלטפים אותו באהבה ובקבלה.
משאירים בו את ליטופם
וממשיכים לנוע קדימה, בעוצמה אך ברכות.

אני המים היודעים את דרכם בטבעיות,
מתוך ההקשבה לתבונת הבריאה.

אני המים!

אין דבר אשר עומד בדרכי.
אני חופשיה, רפויה.
מאפשרת לתודעתי הזורמת
לנוע אל עבר הים הגדול
והשלו של האינסוף.