קיימים שני מצבים חיוניים לקיומנו בעולם החומר: נוכחות (Being) ו – עשייה (Doing).
עשייה (doing) אין כוונתה שאנו צריכים להיות במצבים של עשייה כל הזמן ובנוכחות (being) אין הכוונה שמצבי הנוכחות שלנו יהיו קשורים רק למצבי המדיטציה בחיינו ולא יהיו קשורים לחיים עצמם. עשייה לא קשורה רק לדברים שקורים בחוץ אלא גם לחשיבה שהיא עשייה לכשלעצמה.
אפשר לומר שיש בתוכנו שני מודלים של מודעות:
המודל הראשון הינו של תודעה בעלת צורה מחשבתית – Doing. במודל זה נחווה מחשבות של צורה, תבנית, שעולות בתוכנו באופן תמידי. מתחת למחשבות הללו שוכן המודל השני שהוא מודל של נוכחות – תודעה חסרת צורה – Being.
רב בני האדם לא מכירים את המצב אותו אנו מכנים מודע חסר צורה וזאת משום שאין להם גישה אליו (למעט בשינה אבל אז הם אינם מודעים לכך).
בלילות אנו ניגשים לאזור השינה מבלי שנהיה מודעים אבל עצם העובדה שאנו ניגשים לשם בלילה מעידה על הצורך שלנו בנגישות למודע חסר הצורה. אם אין אנו יכולים להיות ערים בעודנו באזור זה אז אנו עושים זאת בשינה.
העייפות היא בעצם הסמן שלנו שהמודע חסר הצורה קורא לנו פנימה. הוא נותן לנו סימנים של עייפות עד שאנו מרפים ונכנסים פנימה. כוח המשיכה פנימה עוצמתי, נעים ונושא בתוכו מתיקות שמובילה אותנו להרפיה המוחלטת.
אנשים ששינה נגזלת מהם לאורך זמן, עלולים למות.
רב האנשים חווים את השהייה בתודעה חסרת הצורה רק כשהם ישנים ואז הם בעצם לא מודעים לחוויה ולכן כאילו לא חוו אותה.
בזמן השינה יש לנו את זמן החלום שאנו יכולים לזהותו על פי תנועת גלגלי העיניים וישנו הזמן נטול החלום שאז אנו נמצאים בחלל חסר תוכן וצורה שניתן להגיע אליו רק במצבים של חיבור לתודעה נוכחת, חסרת הצורה. זהו מצב של תודעה שהיא מעבר לחשיבה, מעבר לזמן ומרחב.
איזון בין תודעה מחשבתית בעלת צורה לבין מודע חסר צורה משמעו, חיבור בין שני המצבים בתוך תנועת היום. גם בתוך היומיום אין אנו חייבים להתנתק מהנוכחות. מתחת לרובד העשייה (Doing), ישנו החיבור לנוכחות (Being).
המצב הזה חסר הצורה של הנוכחות נקרא גם: Stillness – מצב של שקט עמוק.
כשאנו נעים ביומיום מחוברים לנוכחות נהיה מודעים גם בתוך העשייה למקום העמוק של השקט שבתוכנו. השקט הזה אם רק נניח לו להבקיע יכנס לכל סדק אפשרי ויהפוך לחלק אינטגרלי מחיי היומיום שלנו. רק אז נוכל לומר שאנו חיים מתוך מודעות משום שהמודע חסר הצורה הוא המחבר אותנו לשדה האנרגטי של אינטליגנציית המקור.
כשאנו חווים נוכחות מלאה בתוך החממה של סדנאות וקורסים, אנו מקבלים את האפשרות לגעת בתודעה חסרת הצורה עם תחושה שאנו מוגנים. בשלב מסוים נצא מהחממה לחיים ונפגוש גם רוחות וקשיים. גם צמח שיוצא מהחממה פוגש ונדרש להתמודד בחוץ עם כוחות הטבע.
ישנו סיפור על נזיר מערבי שחיי בבקתה קטנה במרחק הליכה קטן מהמנזר אליו הגיע בתאילנד. הנזיר התבודד בבקתה מספר חודשים מבלי לפגוש נפש חיה. פעם ביום הגיע נזיר שהניח על פתח דלתו אוכל פשוט בעוד הנזיר עסק בלהיות במצב של נוכחות שקטה. אחרי מספר חודשים, באחד הימים הרגיש הנזיר כי הצליח להתחבר בצורה מוחלטת לשקט והבין שהגיע להארה. כעבור עוד מספר חודשים הגיע הנזיר שהביא עמו את הארוחה היומית אלא שפעם ביקש למסור לנזיר שהם עשו סדר במשרד וגילו שהוויזה שלו נגמרת בעוד מספר ימים ולכן עליו לעזוב מיד ולנסוע לבנגקוק לסדר את ענייניו. הנזיר חוזר למנזר ומשם לבנגקוק שם הוא ניגש להסדיר את הוויזה. הוא נשלח מדלפק לדלפק. לאחר כשלוש שעות באחד הדלפקים נאמר לו שחסר לו טופס מסוים
. הנזיר איבד את עשתונותיו ודפק על השולחן "אני כבר כאן שלש שעות. זה לא בסדר". ברגע מסוים הוא תפס את עצמו, התבונן מהצד ואמר לעצמו: "מה אני עושה"?
כשנצא מן החממה נצטרך לפגוש בכוחות החיים ולהתנסות בהבאת השקט לתוך החיים עצמם. כל עוד אנו מאמינים שאתגרי החיים מרחיקים אותנו מהשקט, זו תהיה המציאות בשבילנו.
רק כשאנו מבינים שדרך האתגרים אנו מגיעים פנימה, אז מתחילה הנוכחות להתבטא בחיינו. האתגרים יכולים לעבוד נגדנו או למעננו, זוהי נקודת שינוי משמעותית בחיינו.
החיים מאתגרים אותנו, אנו מאתגרים אחרים ואת עצמנו.
כשמבינים שהאתגרים הם למעננו, מתחילים לברך כל דבר שמגיע בהווה. כל דבר קורה רק בהווה כי אין שום דבר אחר. גם כשחושבים על העתיד או העבר עדיין עושים את זה עכשיו.
כשמשהו מקלל אותי על הכביש, האגו מיד יגיב כדי להחזיר לו את כבודו. במצב של נוכחות חסרת צורה, הקללה עוברת לידי אבל אינה נקלטת משום שאין לי צורה אליה הקללה תוכל להידבק. אני אסתובב לאחור לראות למי הקללה נשלחה. איפה האידיוט?
מה שנראה או מתרחש בחוץ יחווה על ידי בפנים בלבד. אם הפנים שלי מונחה אגו (צורה), יהיה לחוויה הדהוד פנימי שיוציא אותי מהמרכז שלי. אם הפנים שלי יהיה מונחה על ידי הנוכחות חסרת הצורה, האדוות לא יגיעו אלי כלל.
את האתגרים הגדולים ביותר אנו חולקים עם הקרובים לנו. עליהם אנו משליכים דימוי מנטאלי ואז מתחילים לראותם לא כפי שהם באמת אלא בהתאם לדימוי ולשיפוט שבתוכנו. זהו המקור לנפרדות האנושית. לווילון דרכו אנו רואים וחווים את היחסים שלנו בעולם. הווילון הוא התחלה של נפרדות ושל הקונפליקט האנושי שלפעמים יכול להוביל לאלימות ולתודעה הקולקטיבית האשלייתית של הוא ואני או הם ואנחנו.
אלה שלא מאמינים כמוני, "בואו נהרוג אותם"!!!
היום זה קורה במקומות מסוימים בעולם. בעבר היו תקופות שזו הייתה המהות של הקיום – מלחמות. לאדם האינדיבידואלי יש כאן הזדמנות למעבר מהאני הצורני לאני חסר צורה, מה שמשנה את מי שאני בתוך העולם. הקושי פותח בפני את האפשרות לייצר שינוי.
אפשר לפגוש קושי דרך עשייה, doing, או דרך הנוכחות, being, או בשילוב של שניהם.
המכניזם דרכו אנו פוגשים את האתגר/הקושי הוא אותו מכניזם שמופעל בין אם הקושי גדול או קטן.
לפעמים כשהאתגר גדול יותר, הוא דורש מאתנו שהעשייה תהיה מורכבת יותר, תידרש עזרה מבחוץ, גיוס משאבים וכדומה. לעיתים המשאבים הם פנימיים יותר ודורשים מהתודעה להעמיק ולהתרחב. לפעמים כשהעשייה אינה אפשרית, ניתן לנוע רק במסגרת ההתרחבות של ה being.
למשל אסיר שאינו יכול לנוע ומבין שמי שאינו יכול לנוע זו הצורה. התודעה שמתחת לצורה, המרחב שלה אינו מוגבל ודרך מרחב זה אפשר לנוע ללא מגבלות. אתה הופך למרחב הלא מוגבל הזה ואז אפשר לנוע מתוך תודעה של שלום פנימי. זהו מצב של השתנות טרנסנדנטלית. מעבר ממצב מסוים, מוגבל, למצב אחר חופשי ובלתי מוגבל.
אדם שפועל ברמה החיצונית בחיפוש אחר משהו פנימי יותר, יגיע הרגע שבו יבקע אור התודעה חסרת הצורה ומשהו חדש יתגלה לו. בדרך כלל זה קורה אחרי סבל רב. ברגע זה כל הסבל נעלם ללא קשר אם המצב החיצוני השתנה או לא. זהו מצב של הרפיה ושחרור מהתודעה הצורנית של המחשבה התבניתית ומעבר לנוכחות של קבלה מוחלטת, של being עמוק.
זה אינו מצב פאסיבי אלא מצב בו ה being וה – doing הופכים לאחד.
במצב של מחלה אנו עדיין מחפשים תרופה אבל מקבלים את ההווה כפי שהוא. קבלה מאפשרת להשתחרר מהפחד. להשתחרר מלראות את עצמי כבעיה. אני לא הבעיה, אני המצב חסר הצורה שהוא מעבר לצורה.
במצב של נוכחות אני נושמת עמוק, רואה שאני עדיין כאן, מבחינה בשמיים, בריחות, ביופי ואז אני הנוכחות ולא האדם החולה או המפוטר. זהו לא מצב של פחד. פחד עולה כשאנו לא נוכחים. האם מה שהמוח שלי אומר לי על מצבי הוא נכון? בדרך כלל המוח מתעתע ומוציא דברים מהקשרם.
כל צורות החיים בתהליך האבולוציה מתפתחות דרך מצבים מאתגרים.
פעמים רבות אנו מייחלים לחיים נטולי בעיות ואתגרים. תנו לי חיים רוחניים, עם מספיק כסף, אוכל מעולה, לא צריך להתעסק בפרנסה או במפגש עם אנשים שמקשים עלי. אנא יקום תן לי את זה.
כאשר אנו מבקשים בקשות מסוג זה אין אנו מכוילים למה שהיקום מבקש ולכן לא נקבל את מה שביקשנו. כמו כן כשאני מבקשת משהו מתוך חסר אני בעצם אקבל את אותו תדר של חסר שנמצא בתוכי ושאותו שידרתי ליקום.
כאשר אני מבקשת שהשלום יבוא אלי מבחוץ אני בעצם מאבדת את הידיעה שהשלום יכול לבוא רק מבפנים ולא ממה שקורה בחוץ.
איך יודעים שמשהו שאנו רוצים מגיע מהאגו או מהאני הגבוה שמבקש להתבטא דרכי?
בקורס לניסים אומרים שאם אתה מגשים את רצונותייך וזה לא מספק אותך, דע שזה הגיע מהאגו.
כשזה הדבר האמיתי, הסיפוק לא נמצא בסוף הדרך, בתוצאה, במוצר אלא בנוכחות, בהווה, בעשייה המהנה.
כשקושי עולה בדרך להגשמה, אינך נלחם בו אלא מתבונן בו. אם עולה הצורך להילחם – זהו קולו של האגו. אם יש נכונות להתבונן בזה וללמוד מזה ללא תגובה שלילית – אנו בנוכחות.
הצלחה לא קשורה לכסף אלא לזה שאני ואחרים איננו הופכים ללא מאושרים כתוצאה מההצלחה. אני והאחרים הופכים מאושרים יותר – זוהי הצלחה (גם עסקית). כל עוד אנו מאושרים והאפקט של העשייה טוב לסובבים, זוהי הצלחה.
(זה לא אומר שלא צריך להרוויח!).
עשייה ללא התנגדות, ללא מלחמה, ללא כוחות שליליים.
עסקים מוצלחים הם עסקים מאושרים שלא הופכים שליליים אל מול קשיים/אתגרים.
כמו עסקים גם החיים בנויים מאתגר אחרי אתגר. השאלה היא אם אנו מקבלים את הדיוק של האתגר וזורמים אתו או מתנגדים אליו.
התרגיל הוא להיות עם מה שמגיע מתוך שלום ולא מתוך מלחמה. אוכל לתקשר עם העולם דרך הנוכחות השקטה שלי רק אם אני נוכחת ב being שמהותו היא של שלום. כשאני במהות אני רואה את ה being של האחר גם אם החיצוני שלו שמופיע בחיי אינו מושלם.
אנשים שחיים בדרמה מוחלטת ושמנסים למשוך אותי לדרמה, אני אבחר להתרחק מהם אולם אעשה זאת בדרך אוהבת שמזהה את הנוכחות העמוקה שלהם. אני נשארת בתדר של אהבה גם אם אני מתרחקת.
חיים שלא מצמיחים בתוכם את ה being משולים לעץ שאינו נותן פרי. חיים נטולי מודעות. החיבור ל being מאפשר את החיבור לאושר ללא קשר לכמות החומר שיש ברשותי, לגודל הבית בו אני מתגוררת וכדומה. ללא המינד שמטרטר לנו שלא טוב להיות ללא בית גדול, היינו מאושרים גם בטריילר קטן ונוח.
לנוכח מצב לא נוח כמו אובדן עבודה, אפשר להיכנס לעשייה אינטנסיבית שיש בה מאמץ רב או להרפות (surrender) ואז לעשות מתוך ההרפיה.
ההצלחה היחידה בחיים מחוברת ליכולת שלנו להתחבר למימד העמוק ודרכו להתחבר לשלום הפנימי ולשמחה.
עתיד החברה שלנו תלוי ביכולת של האנשים להתחבר ל being ופחות ל doing. Doing שיוצא מההוויה הנוכחת העמוקה שלנו ( ה- being), בעצם מועצם ומלווה בהנאת העשייה.
כשעולה קונפליקט, אנו מתבוננים בו מתוך השקט של התודעה, ללא מחשבות. כתוצאה מההתבוננות השקטה, פעמים רבות נעלם הדבר מעצמו. אם נדרשת עשייה שעולה מתוך המצב השקט, בדרך כלל תהיה זו עשייה מאוד מדויקת.
פעמים רבות הבחירה באי העשייה היא מאוד עוצמתית ומדייקת את התוצאה ואת הדרך אליה. המפתח הוא בלהרגיש נוח עם מצב של חוסר מחשבה. להיות בנוכחות ערה שאחריה תבוא מחשבה ואז שוב נוכחות ערה שבעזרתה נראה פתאום את היופי שמקיף אותנו ואת פשטותם של הדברים.
המודעות שלנו היא כמו קנבס עליו אנו מציירים ציור. הציור הופך להיות ביטוי של התודעה. כדי לחשוב בצורה יותר מפוקסת אנו צריכים למצוא את היכולת לא לחשוב. אז כשעולה המחשבה היא בעצם מחוברת לאינטלקט של היקום ולכן היא מחוברת למחשבה של השראה.
כשאנו מתרגלים מצב של הפסקת מחשבה, אנו משתחררים מהמחשבה התבניתית המותנית של המוח.
השמים הם כמו תודעה חסרת צורה. העננים הם המחשבות הצורניות. אדם לא מודע לא מבין שהוא בעצם השמיים ולא העננים ולכן כל ענן שעובר הוא צופה בו, מתחבר אליו וחושב שהוא הענן, הוא המחשבה. כל ענן מהפנט את האדם להזדהות עמו. אם הענן (המחשבה) כבד ואפרורי זה משפיע על מצב הרוח של האדם. ככל שננסה להפטר מהענן, ממצב הרוח הכבד, כך הוא אוחז בנו יותר בחוזקה והופך אף כהה יותר. אדם מודע יבין שמעבר לענן שמכיל סיפור חסר משמעות, נמצאת המשמעות האמיתית שהיא חסרת משמעות. כשאנו מתבוננים בענן ללא הזדהות וללא מחשבות תבניתיות חולפים העננים והופכים קלילים ולעיתים אף יפים.
אם חולף ענן כהה בשמיי, אני נותנת לו לחלוף.
המהות של הרוחניות היא החוויה של השהייה בחלל השקט (stillness) , נטול המחשבות ושילובו בתוך העשייה היומיומית.
המאסטר מחובר לאי הידיעה ולכן הוא מחובר לנוכחות (being).
תגובתיות
כשאני מגיבה לסיטואציה למשל בכעס, הרגע הבא בו זיהיתי שאיבדתי את עצמי הוא הרגע בו חזרתי לנוכחות. במקום שיעלו בי רגשות אשם שיובילו אותי שוב לאובדן הנוכחות, אני מודה על העובדה שאיבדתי את מצב התודעה הערה אבל הנה חזרתי אליה – אני ערה, נוכחת!
Losing it – אובדן התודעה הערה. – כשאדם אומר: I'm going to lose it הוא בעצם אומר: אני עומד לאבד את חיבורי לתודעה הגבוהה אז כדאי שתברחו הרחק ממני.
כשאני כועסת למשל על ילדי, אם אני לא נוכחת יעלו רגשות אשם ואז אכעס על עצמי מה שיוסיף עוד שכבה של תגובתיות שתגרום לי לכעוס עוד יותר על משהו אחר שהוא חיצוני לי.
ברגע שחזרתי למודעות והבנתי שאבדתי לרגע את תודעתי העמוקה, במקום לכעוס ולהפעיל מערכת של התנגדות לעצמי על כך שהלכתי לאיבוד, אבחר להתבונן בזה ולהרפות. לקבל את היותי אנושית ואת העובדה שאספקטים אנושיים של תודעה ישנה עדיין באים לידי ביטוי דרכי.
עכשיו אני חלק מתהליך ההתעוררות שהאנושות עוברת וכבל פעם שאני חוזרת לנוכחות אני תורמת לעצמי ולשינוי התודעה הקולקטיבית.
במקום להיות בסיבתיות שגוררת תגובתיות, אני מתעוררת ומביאה נוכחות.
יופי, איבדתי את עצמי אבל אני יודעת שאבדתי את עצמי ולכן יש כאן התעוררות.
ברגע שעולה שיפוט נגד עצמי – סימן שאיבדתי שוב את תודעתי הערה.
אם אהיה נוכחת אוכל לראות שהתגובה הראשונה שלי מתקרבת ולפעמים היכולת לזהות מראש תעזור לי להימנע מהתגובה הישנה.
לפעמים התבנית הישנה תהיה חזקה מהתודעה הערה ולכן למרות שהבחנתי בה היא תופיע אבל אני אהיה נוכחת ולכן הביטוי שלה ישתנה. לפעמים אהיה נוכחת רגע אחר כך וגם אז העובדה שחזרתי לנוכחות מתחילה לייצר את השינוי של הפעם הבאה.
התרגול מול הכוח הזה של התודעה הערה אל מול חוסר התודעה, הוא הדרך!